רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו׃ עַד אֵיכָן. רִבִּי אָבוּן רִבִּי יוֹחָנָן בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. עַד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
רשב''ג וכו'. מהדר למתני' דידן וכדפרישית במתני':
תַּמָּן תַּנִּינָן. עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אֻפּוֹתֵיקִי לַאֲחֵרִים וְשִׁיחְרְרוֹ. [שׁוּרַת הַדִּין אֵין הָעֶבֶד חַייָב כְּלוּם. אֶלָּא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר׃] מִי מְשַׁחְרֵר. רַב אָמַר. 15a בֵּין רַבּוֹ רִאשׁוֹן בֵּין רַבּוֹ אַחֲרוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אֵין לָךְ מְשַׁחְרֵר אֶלָּא רַבּוֹ רִאשׁוֹן בִּלְבַד. הָתִיב רִבִּי חַגַּי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַב. יִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵיצוֹ לְאַחַר הַפֶּסַח מוּתָּר בַּהֲנָייָה. אִין תֵּימַר. בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל הוּא. יְהֵא אָסוּר. מַה עֲבַד לָהּ רַב. אָמַר רִבִּי יוּדָן. קַל הוּא בְשִׁיחְרוּר. כְּהָדָא דְתַנֵּי. הְעוֹשֶׂה עַבְדּוֹ אֻפּוֹתֵיקִי. מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר. שִׁיחְרְרוֹ הֲרֵי זֶה מְשׁוּחְרָר. חֵיילֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן מִן הָדָא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא מְשַׁחְרֵר׃ אִילּוּ הַמְשַׁעְבֵּד שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְהָלַךְ וּמְכָרָהּ. שֶׁמָּא אֵין בַּעַל חוֹב בָּא וְטוֹרֵף. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. פָּתַח לָנוּ רִבִּי יוֹחָנָן פֶּתַח מֵאִיר כְּאוֹרָה. לֹא מָצִינוּ עֶבֶד מִשְׁתַּחְרֵר וְחוֹזֵר וּמִשְׁתַּבֵּד. מֵעַתָּה לֹא יִכְתּוֹב שְׁטָר עַל דָּמָיו. אָמַר רִבִּי אִילָא. מוּטָּב שֶׁיֹּאמַר לוֹ. תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדָךְ. וְעַל יֹאמַר לוֹ. עַבְדִּי אַתָּה. רַבָּנִין דְּקַיסָרִין בְשֵׁם רִבִּי נַסָּא. אַתְיָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כְּרִבִּי מֵאִיר. כְּמַה דְרִבִּי מֵאִיר קוֹנֵס בִּדְבָרִים. כֵּן רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קוֹנֵס בִּדְבָרִים. דְּתַנֵּי. [שְׁטָר] יֵשׁ בּוֹ רִבִּית קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ גוֹבֶה לֹא אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הָרִיבִּית. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גוֹבֶה אֶת הָרִבִּית.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
שטר שיש בו רבית. מפורש בו:
אתיא דרשב''ג. דאמר המשחרר כותב כר''מ דקונס הוא בדברים וכן נמי טעמו דרשב''ג משום קנס הוא שקנסו למשחרר:
מעתה לא יכתוב לו. העבד שטר על דמיו שהרי שיחרורו של הראשין הפקיעו מידי שיעבוד ומשני ר' אילא מוטב לו שיאמר לו זה תן לי וכו' ואל יאמר לו כשיפגענו בשוק עבדי אתה וכדפרישית לעיל:
פתח לנו ר' יוחנן. בטעמא בפתח מאיר כאורה למרחוק דהיינו טעמיה שלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד דמכיון דחל עליו שחרור תו לא פקע מיניה ובגיטין הגי' פתח לנו ר' יוחנן פתח ר' מאיר בדה:
אילו וכו'. ששיעבד לו באפותיקי מפורש והלך ומכרו שמא אין הב''ח בא וטורף מן הלוקח והשתא ה''נ מאי איכפת ליה לרבו השני בשיחרורו של הראשון וילך וישתעבד בעבדו שהרי הוא אפותיקי שלו:
אילו המשעבד וכו'. לר' יוחנן פריך ומסיק לה למילתיה לפרושי המתני' אליביה וכדאמרן:
חיילי' דר' יוחנן. ראייתו של ר' יוחנן דבשחרור של רבו הראשון בלחוד הוא דמיתוקמא מתני' מהא דקאמר רשב''ג אינו כותב אלא משחרר ולא קאמר המשחרר דהוה משמע מי ששחררו וכדמפרש רב אלא ש''מ דעל רבו הראשון קאי דלדידי' משחרר קרינן לי' דברשותו הוא וכר' יוחנן:
כהדא דתני וכו'. אלמא דיש חילוק בין מכר לשיחרור ומטעמא הואיל ויצא עליו שם שחרור וה''ה ה''נ לענין שיחרור של רבו שני:
אין תימר ברשות ישראל הוא. כלומר לרב דאת אמר למפרע הוא גובה אם כן החמץ בפסח ברשות ישראל הוה ויהא אסור ומה עבד להרב:
קל הוא בשחרור. כלומר לא כדס''ד דרב בעלמא נמי ס''ל למפרע הוא גובה אלא שאני בשחרור שהקלו בו הואיל ויצא עליו שם שחרור מרבו שני והלכך מתני' מיתוקמא נמי בששחררו רבו שני וכדאמרן ולעולם אימא לך בעלמא אפי' רב ס''ל דב''ח מכאן ולהבא הוא גובה:
תמן תנינן. בגיטין פ' השולח הלכה ד' וגרסינן להאי סוגיא דלקמן שם:
עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים. על חובו אפותיקי כלומר פה תהא קאי ומזה תגבה חובך וכגון שעשאו אפותיקי מפורש שא''ל לא יהא לך פרעון אלא מזה וכדפרישית שם דאי באפותיקי סתם לא שייך זה דקאמר רשב''ג המשחרר כותב שטר ומה ליה למיכתב השתא הא כתוב וקאי דהא כולהו ניכסי מישתעבדי ליה:
ושיחררו. לקמן מפרש מי הוא המשחרר:
מי משחרר. ובמאי פליגי ת''ק ורשב''ג וה''פ לשיטתא דהאי תלמודא כדפרישית התם דרב דקאמר בין רבו ראשון ובין רבו האחרון משום דס''ל כמ''ד ב''ח למפרע הוא גובה כלומר אם בא לידי גוביינא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהלוהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו ולפיכך מן הדין הוא כאן דשיחרור של שניהם לאו שיחרור הוא שהלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יהיה לו מעות לסלק להמלוה לזמן הפרעון ומשאר נכסים אינו יכול לסלקו דהא באפותיקי מפורש מיירי כדפרישית ונמצא שמשעת הגבייה קם העבד למפרע ברשות המלוה ושיחרור דהלוה לאו כלום הוא וכן המלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יבא לידי גוביינא מהעבד שאם רוצה יסלקו במעות ולפ''ז מתניתין הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום היינו במצות הנוהגות בבני חורין שהרי מי ששחררו לאו כלום הוא אלא מפני תיקון העולם הוא שחייב הואיל ויצא עליו שם בן חורין וא''כ אם הראשון שחררו ואח''כ בא לידי גוביינא כופין את רבו השני והוא המלוה ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב''ג סבר אין העבד כותב דאיהו מאי קא עביד ליה אלא המשחרר כותב ואם השני שחררו ולא בא לידי גוביינא לפי שסלקו הלוה במעות כופין רבו הראשון ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב''ג קסבר המשחרר כותב ופלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא שהרי שחרור של שניהם מן הדין לאו שחרור הוא אלא מתקנתא דרבנן והיזק שאינו ניכר מיקרי:
אמר ר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג משום דס''ל כמ''ד ב''ח מכאן ולהבא הוא גובה והלכך לאו ברשותו של המלוה כלל הוא עד שעת הגבייה והשחרור שלו אפי' מדרבנן בעלמא לאו כלום הוא ואין לך קרוי משחרר אלא רבו הראשון בלבד. ולר' יוחנן מתני' הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו השני לפי ששחרורו של רבו הראשון מפקיעו מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שלא יפגיענו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כדמפרש לקמן כופין את רבו השני לעשות אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב''ג סבר המשחרר כותב מפני שהזיק שיעבודו של חבירו ובהא קמיפלגי דת''ק סבר המזיק שיעבודו של חבירו פטור ורשב''ג ס''ל חייב:
מתניתא. ברייתא חדא דתנינן ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר עליו:
(עִירֵס) אַרְבָּעַת רְבָעִים בִּפְנֵי עַצְמָן וְחִימְּצָן. וְאַרְבָּעַת רְבָעִים בִּפְנֵי עַצְמָן וְעִירְבָן. אִם הִתְרוּ בוֹ מִשּׁוּם אוֹכֵל טֵבֵל. אֵינוֹ לוֹקֶה. מִשׁוּם הָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח. לוֹקֶה. אִיסּוּר חָמוּר חָל עַל אִיסּוּר קַל. וְאֵין אִיסּוּר קַל חָל עַל אִיסּוּר חָמוּר. אֲבָל אִם עִירְבָן וְאַחַר כָּךְ חִימְּצָן. אִם הִתְרוּ בוֹ מִשּׁוּם הָאוֹכֵל טֵבֵל. לוֹקֶה. מִשׁוּם הָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח. לוֹקֶה. אִיסּוּר חָמוּר חָל עַל אִיסּוּר קַל. וְאֵין אִיסּוּר קַל חָל עַל אִיסּוּר חָמוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אבל אם עירבן. בתחילה יחד ואח''כ נעשו חמץ אם התרו בו או משום טבל או משום חמץ לוקה שהרי איסור חמץ חל על איסור הטבל ויש כאן טבל וחמץ ואם התרו בו משום איזה מהן הואי התראה:
אם התרו בו משום טבל אינו לוקה. שהרי עכשיו חמץ וטבל מעורבין ואין איסור טבל שהוא קל חל על איסור חמץ החמור ונמצא דהתראת טבל לאו התראה היא אבל אם התרו בו משום אוכל חמץ בפסח לוקה שאיסור חמץ החמור חל על איסור טבל והתראת חמץ שפיר דהואי התראה:
וחימצן. חלק אחד מהן נעשה חמץ ונמצא שאותו חלק השני והן הד' רבעין שהן בפני עצמן שם טבל עליהן שהרי אותן הד' רבעים מחלק הראשון חמץ הן ואין מפרישין חמץ על מצה ועירבן אח''כ ואכל כזית מהן:
ארבעת רבעים בפני עצמן וכו'. כלומר הרי אם יש כאן טבל וחמץ והא דנקט ארבעת רבעין לאו דוקא אלא דרך דוגמא בעלמא נקט כגון שהיו לו מאה קבין טבל וסתם תרומה אחד מחמשים וצריך להפריש שני קבין מהן לתרומה והפריש ד' רבעי קבין ונתנן בפני עצמן ועוד ד' רבעי קבין ונתנן בפני עצמן:
הלכה: תַּנֵּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק. מַתְנִיתָא בְּשֶׁהִפְרִישָׁהּ מַצָּה וְנִתְחַמְּצָה. אֲבָל אִם הִפְרִישָׁהּ חָמֵץ לֹא בְדָא. הִפְרִישׁ מַצָּה עַל חָמֵץ. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. כָּל תְּרוּמָה שֶׁאֵינָהּ מַתֶּרֶת אֶת הַשְּׁיֵרִים לַאֲכִילָה אֵינָהּ תְּרוּמָה. [אֲפִילוּ] הִפְרִישׁ חָמֵץ עַל מַצָּה. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. מֵאַחַר שֶׁאִילּוּ מִינָהּ עָלֶיהָ אֵינָהּ תְּרוּמָה. וַאֲפִילוּ הֵימִינָהּ לְמָקוֹם אַחֵר אֵינָהּ תְּרוּמָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אפילו. איפכא שהפריש חמץ לתרומה על המצה בזה נמי אמר ר''ז שמאחר שאלו הפריש מינה עליה כלומר חמץ על החמץ אינה תרומה כלל שהרי אין החמץ ראוי לאכילה בפסח א''כ אפילו הימנה למקום אחר שהפרישה על המצה אינה תרומה שמתיר את המצה לאכילה. ומשום הא דלקמיה נקיט לה:
הפריש. תרומה למצה על חולין חמץ בזה אמר ר' זעירא בפשיטו' דלא עשה כלום שכל תרומה שאינה מתרת השיריים לאכילה והיינו החולין אינה תרומה דכתיב ראשית משמע שתהא ניכרת שהוא ראשית והשיריים יהו מותרין לישראל יצתה זו שאין שיריים ניכרין:
הפריש מצה וכו'. פיסקי הלכות הן:
בדא אמרו לפי שאין שם תרומה חל עליה כלל. וה''ה אם הפריש חמץ קידם לפסח חל עליה שם תרומה ולאפוקי אם הפריש חמץ בפסח לשם תרומה. והכי תני לה בהדיא בתוספתא פ''ק בד''א בתרומה שהפרישה חמץ קודם לפסח לשם תרומה אבל המפריש תרומת חמץ בפסח אינה תרומה:
גמ' מתניתא כשהפרישה מצה ונתחמצ'. כלומר אם בפסח הפרישה אם כן דוקא כשהפרישה מצה ואח''כ נתחמצה אבל אם הפרישה חמץ לא:
משנה: 15b הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּשׁוֹגֵג מְשַׁלֵם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
מזיד. שהזיד בתרומה וכגון שלא התרו בו דאי התרו בו בלאו הכי אינו משלם שהרי לוקה הוא וכן בחמץ שגג הוא ואפ''ה פטור הוא מן התשלומין ומדמי עצים כגון שהיתה תרומה טמאה שהיא ראויה להסיק פטור הוא מן הכל משום שמזיד בתרומה אינו אלא כשאר גזלן דעלמא ודמים הוא משלם ולא לפי המידה וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שאסור בהנאה ואף להיסק לא הוה חזי ליה ולאו מידי אפסדיה. מיהו הך פירושא דמתני' לפי האי מ''ד דקסבר שוגג בתרומה לפי מידה משלם הלכך מחלק בין ששגג בתרומה ובין שהזיד אבל לא קאי האי סתמא דמתניתין להלכתא אלא דקי''ל כהני תנאי דבבריית' דס''ל שוגג בתרומה לפי דמים הוא משלם אלא שנותן לו דבר הראוי להיות קדש ולפי הדמים ואין חילוק בין שוגג למזיד ולעולם בתרומת חמץ בפסח פטור הוא מן התשלומין דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא:
משלם קרן וחומש. ואע''ג דחמץ בפסח אסור בהנאה ולאו בר דמים הוא קסבר האי תנא הואיל דבשוגג דתרומה כתיב ביה ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש שאינו משלם לו מעות אלא פירות והתשלומין נעשין תרומה א''כ לאו לפי דמים הוא משלם אלא לפי מידה הוא משלם הלכך לאי בתר דמים אזלינן:
שוגג. ששגג בתרומה ואפי' הזיד בחמץ וכגון שלא התרו בו דאי התרו בו משום חמץ הרי חייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם:
מתני' האוכל תרומת חמץ בפסח. הכא בגמרא מוקי לה כשהפרישה מצה ואח''כ נתחמצה דבזה יש לה דין תרומה אבל אם הפרישה חמץ אינה קדושה ואין לה דין תרומה כלל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source